דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח
‏הצגת רשומות עם תוויות הופה היי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הופה היי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

פסטי פסטי פסטיגל

חג החנוכה הוא חג עמוס מכות - מאכלים טבולים בשמן, התלקחות מוגברת של שריפות, והיום גם דרכתי על קקי של כלב (אמנם לא ישירות באשמת החג, אבל אם לא הייתי הולכת להדלקת נרות אצל ההורים, זה לא היה קורה).

ובראש רשימת המכות של החג מתנוסס בגאווה הפסטיגל.

המסורת המפוקפקת הזו החלה את דרכה בדיוק לפני שלושים שנים, ב 1981, בהנחיתו של אמנון לוי. הזוכה המאושר היה עזרא דגן בשירו "איגן מיגן קובייה" שנשכח מהתודעה האנושית (ומיוטיוב).

אבל שירים רבים אחרים שנכתבו במיוחד עבור המסגרת החגיגית הזו, זכו למקום של כבוד בהיכל התהילה של שירי הילדים

נהוג לומר שבתחילת דרכו של הפסטיגל עיקר הדגש היה על התכנים המוסיקאליים, אך למעשה התאפיינו השנים הראשונות בין השאר במפגן דודתי למדי של טעם רע

בהמשך הבינו שהעניין העיקרי והעקרוני הוא ה"כוכבים" שישתתפו במופע. בעקבות הגילוי השכילו המארגנים לגייס את הזמר אדם, שועל כוכבנות ותיק, שזכה בלא פחות מארבעה (!) פסטיגלים רצופים. 
למעשה, באותן שנים, נראה שאדם היה זוכה גם אם היה עומד על הבמה ושר את הטבלה המחזורית.

קטעי הקישור הקומיים בין השירים, היו חשובים לא פחות מהשירים עצמם. בזכותם נחשף הקהל הצעיר לאושיות תרבות כדוגמת חנה לסלאו, ספי ריבלין, ציפי שביט, גדי יגיל ועוד רבים וטובים (יותר ופחות).

ובמקום "בית ספר למוסיקה", עמדו לרשותנו "ילדי הפסטיגל" החמודים. כולנו רצינו להיות כמוהם, וכולנו שכחנו מקיומם מיד כאשר הסופגניה האחרונה התעכלה סופית.

אז נכון שהיום הכל נורא מסחרי, ושפעם אפילו מרגול נראתה תמימה יותר


אבל ביקורות תמיד ליוו את התופעה הזו, המכונה "פסטיגל", וככל הנראה - תמיד ילוו.
ובסופו של יום, הפסטיגל זה פאן פאן פאן. זה למה לא בעצם?



יום שישי, 20 במאי 2011

שירו שירו II

בפוסט הקודם הזכרתי שירי קדם אירוויזיון כושלים, שלא מימשו את הפוטנציאל הגלום בהם.
אבל היו גם אחרים. כאלה שרובנו נוכל לזמזם גם מתוך שינה, גם אם לא זכו לייצג את מדינתנו הקטנה בפסטיבל האירופאי.

אמן אירוויזיונים ידוע הוא צביקה פיק, ה"שמעון פרס" של הקדמים, שהשתתף בתחרות לא פחות משבע פעמים, ולא זכה מעולם. כאן בשירו "ארטיק קרטיב" (שלא זכרתי שמתחיל בצורה כזו דרמתית)
והיו עוד שירים שעשו חיל.
למשל השיר "כמו צועני" שבוצע על ידי שלישית הופה היי (ונספחות) הזכורה לטובה.
הצלע השלישית, על הכינור, היא כמובן יונתן מילר, שהייתי הכי מאוהבת בו בין גיל חמש לחמש וחצי. אגב, באותה תקופה האמנתי ביחסים פתוחים, והרשתי לעצמי להיות מאוהבת בו זמנית (וכמעט באותה מידה) גם במקגיוור האגדי
או "הלוואי" של בועז שרעבי, שהגיע למקום האחרון בקדם 1986, מה שלא הפריע לו להפוך לשיר מוכר ומושמע עד שהיה לזרא

וגם "לשמוח ולרקוד" של האחיות יוספי, אחייניותיה הפופ-טרשיות של עפרה חזה, שאת טעמן המצויין כבר שיבחתי כאן.

ואם כבר טוב טעם, קשה שלא להזכיר את הופעתה הסנסציונית של פנינה רוזנבלום בשמלה תכלכלת, שהגיעה למקום האחרון המכובד בקדם 1983

ואת ירון חדד (האיש, התלתלים והקול הצלול), שעשה כבוד לזודיאק, עוד הרבה לפני שג'ייק גילנהאל היה בתמונה (והגיע למקום האחרון בקדם 1992)
* הקורא המתעניין מוזמן לחזות בפלא המכונה ירון חדד גם בשיר "אגדה על בל" של להקת קסם מקדם 1983 (וכן, זו עירית ענבי שם איתו)

והיו עוד כמה יציאות משובחות (פחות או יותר):
* מלמעלה: סקסטה עם "סינדרלה"; יגאל בשן (מתה מכמה שהוא חמוד פה!) עם "תן לי"; ירדנה ארזי, שועלית אירוויזיונים, עם "עוד נגיע"; ריטה עם "שביל הבריחה"; זהבה בן, אתי לוי וחברים עם "דף חדש".

ובפינתנו "אז ועכשיו":


* למעלה: ירון חדד. למטה: ארבע מבנות להקת סקסטה (שמנתה, באופן מפתיע, דווקא חמש בנות)