דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

חתול בשק

כבר הצהרתי בעבר שאני חובבת כלבים מושבעת, אבל אין ספק שברחבי האינטרנט, דווקא חתולים הם אלו שגונבים את ההצגה.
אז לכבוד זה, ולכבוד יום הולדתה של פיץ, החתולה החמודה ביותר (שיושבת עלי בזמן כתיבת שורות אלו ממש), קבלו פוסט יללני במיוחד על החתולים שליוו את ילדותנו.

ראשון לחתולים - גארפילד, הגדול מכולם.

פליקס החתול - שכבר אז נחשב לרטרו

סילבסטר המאיים (שעמוק בלב ייחלנו שיתפוס כבר את טוויטי, הציפור המעצבנת)

טום - החתול האפרפר מטום וג'רי שכיכב גם במשחק מחשב ממכר במיוחד


ואם כבר משחקי מחשב - Alley cat האגדי

חתחתול - הסיידקיק המרושע של גרגמל

אבל לא כל החתולים היו מרושעים... בולטת במיוחד בגזרת החתולים הסופר חמודים היא החתולה היפנית "הלו קיטי"

או מילו - החתול ההרפתקן ממילו ואוטיס

והיו גם החתולים הסמוראים הנועזים

חתולי הרעם הבלתי נלאים (והקצת קריפיים)

חתולי הצמרת השמנמנים

חתולו של הנרי - שגם לו קראו הנרי? משהו שם היה מבלבל מאוד...

וגם טופ-תול השחצן (ובצדק - הוא הרי תמיד מעל כולם, חתול ממש חכם)

גם בספרות ניתן למצוא אזכורים חתוליים - הבולט שבהם הוא החתול צ'שייר מאליס בארץ הפלאות שזכור, כמובן, גם מהסרט המופלא

וגם חתול תעלול, שבניגוד לארץ מולדתו, זכה כאן להצלחה מוגבלת בלבד, אך מכובדת.

הזנב השמן של הנומה - שלא ברור אם בכלל היה חתול, או שזה סתם היה הווישפול ת'ינקינג של יערה

וגולת הכותרת של ספרי החתולים - החתול במגפיים מסדרת "יוסי בנאי מספר" שהגיע עם קלטת שלא יצאה מהטייפ שלנו

בגזרת ה"היי קלאס" ראוי להזכיר את המחזמר Cats

וגם את החתול מפטר והזאב

אבל בהיכל התהילה של הוינטאג' החתולי הישראלי, אין ספק שהמקום הראשון (בפער ניכר) שמור לחתול שמיל

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

מחוץ למסגרת

פעם, כשעוד היינו כולנו עורכי דין ורופאים לעתיד, נדרשנו לעמוד בציפיות אקדמיות גבוהות.

הלימודים בבצפר לא הספיקו, כמובן, בכדי למלא את תשוקתנו לידע (או את תשוקת הורינו לפרוטקציות עתידיות במחלקה הנוירוכירורגית), וכך מצאנו את עצמנו עסוקים במילוי שקדני של חוברות העשרה. זה התחיל עם חוברות "בוקי" לגיל הרך



והתקדם, בשלב מאוחר יותר, לחוברות "אשכולית"

בבית תרגלנו בהתמדה את היכולות שרכשנו בין כתלי הבצפר. מדפי הספרים בחדרנו הוצפו בספרי "ראשית קריאה" שלימדו אותנו על מערכות יחסים בין אדם לחברו, בין אדם למשפחתו ובין אדם לחיות המחמד שלו



פעילויות העשרה מגוונות התקיימו גם מחוץ לבית. מערכת החוגים שלנו היתה עמוסה לא פחות ממערכת השעות של הבצפר. כיאה לילדת רנסאנס אמיתית לקחתי חלק פעיל בחוגים מתחום האמנות הפלסטית (חוג הקרמיקה של זהבה הצעקנית), אמנויות הבמה (שיעורי נגינה בחסותו של יואל המורה המתלהב לאורגנית וגיטרה והמקהלה של המאסטרו שלומי ברק), הספורט (החלקה פיגורטיבית על גלגיליות), המדעים (חוג הטבע של אמא-של-עינת-שלגמן, חוג אסטרונומיה של תומס שהיה דומה באופן תמוה לג'ו פשי), וזו רשימה חלקית בלבד.


ברוב הפעילויות האלו (בעיקר אלו שדורשות קואורדינציה) לא ממש הצטיינתי. כנראה שהפוטנציאל שלי להיות מחליקת גלגיליות מקצועית ישאר תמיד בגדר פוטנציאל. אבל זה לא אומר שלא היה צריך להמשיך ולנסות את מזלי בעוד ועוד חוגים.
מתישהו ההורים שלי הבינו שהקו המנחה בבחירת החוגים צריך להיות "חוגים ללא תוצרי לוואי". אחרת הבית ימשיך להתמלא ביצירות מופת מהסוג הזה:

ועם מסורת כזו של ריבוי חוגים והצורך הדוחק של ההורים להעשיר, להעשיר, להעשיר, אין פלא שהעניין קיבל ביטוי בשיר המבריק "אבאל'ה אמאל'ה" מפסטיגל 1989
* נוט טו סלף: פוסט דחוף על פסטיגלים!