דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

יום ראשון, 30 בינואר 2011

מחתרת הקטיפה

כבר כתבתי כאן בעבר על החלטות אפנתיות תמוהות, וציינתי שפלסטיק וגומי היו חומרי גלם מרכזיים.
אך הם לא היו היחידים. חומר גלם מרכזי לא פחות היה הקטיפה:






בנוסף ראוי לציין את הטייץ עם הרגליות, שהיה אהוב במיוחד על המורה שרה, שטרחה להתאים את צבעו לצבע הלאק

אבל לא רק המין היפה הפגין טעם משובח באותה תקופה.
אצל המין החזק התבטא ההוט קוטור בעיקר בתסרוקות שונות ומשונות שהתאפיינו בטאצ' אישי,
החל מרעמת שיער מאסיבית, דרך תסרוקת "אלי אוחנה" שהצטמצמה בהדרגה עד לכדי צמה קטנה ומבעיתה



יום חמישי, 27 בינואר 2011

שלום כתה א'

קשה קצת להבין איך הצלחנו ללמוד משהו עם כל הגאג'טים שהיו חלק מרכזי משנות בית הספר המוקדמות.
כבר בכיתות הנמוכות סיפקו לנו הקלמרים שעות של הנאה ולחיצה על כפתורים:



כשהתבגרנו קצת תיעלנו את מרצנו לפירור קלמרי ג'ינס
בנוגע לכלי כתיבה, המגמה הכללית היתה כמה שיותר חודים בכמה שפחות מאמץ


אבל היו גם חריגות, ולעיתים לא היה אפשר להמנע מסטים מרשימים


גם העפרונות ה"פושטים" סיפקו תעסוקה ענפה.
מסכת ההתעללות בעפרונות נחלקה למספר אסכולות: "נשוך ולעס", "חדד עד בלי די" ו"גלף עם מספריים".

ולפעמים בכל זאת היינו צריכים גם ללמוד משהו
ובדיוק למקרים כאלו, בעידן הטרום וויקיפדי, נועד השילוש הקדוש: קסוטו-כרטא-אביב
כישורי המתמטיקה שלנו חייבים את דלותם לבדידים ולכלי-הנדסה-בנרתיק-צהבהב, שהיינו אמורים להביא בכל יום רביעי, ולרוב נשכחו על השולחן בחדר

אבל אין ספק שאת היכולת לכתוב שורות אלו, אני חבה לאלפי, היצור החביב, דמוי תפוח האדמה, ששרד את גשש בלש ונשאר עם חיוך

יום שני, 24 בינואר 2011

משחק מכור

לאחרונה התמכרתי לאיט גירל. זה משחק פייסבוק נהדר. נסו ותראו.
אבל האמת, משחק מחשב לא חייב להיות נהדר כדי שאתמכר אליו. למעשה, ככל שהמשחק מטופש יותר ככה הסבירות שתמצאו אותי משחקת בו באובססיביות הולכת ועולה.

אז החלטתי לנסות ולהזכר במשחקי המחשב הממכרים של פעם, ומצאתי צילומי מסך שיכולים להספיק לחמישה פוסטים לפחות...

אז כדי לא לעייף, נתחיל עם מקבץ מובחר של מה שאני מכנה משחקי "דמות", או בשמם המלא: "דמות כלשהי שאוספת דברים וקופצת / יורה על דברים אחרים".

נראה לי שהמשחק הזכור ביותר בסו קולד ז'אנר הזה הוא סופר מריו, שהיה אולי פופולארי יותר בגרסת הנינטנדו / גיימבוי, אבל זכה להצלחה גם כמשחק מחשב.

אבל היו גם משחקים אחרים. למשל:








מלמעלה: דייב הגיבור, דאבל דרגון האגדי, Golden Axe, ג'יל מהג'ונגל, קין המעצבן, פרהיסטוריק (אחד החביבים עלי), טיטוס השועל החמוד, הילד הויקינגי.

והיה גם "קוזמו", החייזר הירקרק שובה הלב, ששכחתי מקיומו אבל כשנתקלתי בו ממש התרגשתי!


ולמי שעדיין מתקשה להזכר, הנה הוא בלייב:

וגם כאן - הראש הישראלי ממציא פטנטים (ובעיקר כאלו עם תוכן שיווקי):

מלמעלה: המשחק "הוגו" המבוסס על תוכנית הטלויזיה האינטראקטיבית הסנסציונית, וורדית הפרה הייצוגית של "ורד הגליל".

ובפינתנו "אז ועכשיו", שלוש גרסאות של הנסיך הפרסי עוצר הנשימה (וזהו, נגמרו לי הסופרלטיבים להיום)

וכאמור, יש עוד המון מה לכתוב בנושא, ועוד יכתב. אבל בינתיים, מי שלא יכול להתאפק מוזמן להכנס ל11th stars zoo שמציג קולקשן נרחב של נוסטלגיות מחשוביות, או למקבילה הישראלית נוסטלגיה ולתמיד, שלא נופלת מחברתה השיקסע.



יום שישי, 21 בינואר 2011

הפרח בגני


פעם מזמן, לפני שהיה גינדי, והקונספט של "רב קומות" הוגבל ל 6, היו גם לילדים עירוניים חלקות בר קטנות.
אז נכון, לא היינו ממש ילדי טבע.. ובכל זאת לפעמים, במקום לאכול ארוחת צהרים בבית, העדפנו דווקא לבדוק מה יש לעצים להציע לנו לאכול.


למשל, פיטנגואים מהשיח בחצר של המורה דבורה
או תותי עץ, שעדיין נחשבים בעיני ללא פחות ממעדן
 
וגם הפרחים הקטנים האדומים שהיה להם צוף טעים ממש

ולקינוח - חמציצים (עד שהופצה השמועה הזדונית שהם מלאים בפיפי של כלבים)



אבל הצמחים שסביבנו לא שימשו רק למאכל.
למעשה, כמעט לכל צמח הייתה פונקצייה ייחודית משלו:

לשיבולת השועל היה תפקיד חשוב בניבוי מספר הילדים שיהיו לנו
הפרח הצבעוני עם הפרחים הקטנים שימש להכנת שרשראות (למרות שתמר טוענת שהשימוש העיקרי בו היה לזרוק את הפרחים הקטנים באוויר כך שיתקעו בשיער ולא יצאו לעולם)

 

העלים של השיח עם הפרחים הלבנים שימשו להפקת דבק או חלב (הדעות חלוקות)
ולא ברור איך היו נראים חיי האהבה שלנו ללא פרחים שהכריעו את סוגיית ה"אוהב אותי, לא אוהב אותי, אוהב אותי, לא אוהב אותי..." 

והיו גם צמחים רב תכליתיים.
למשל האורן, שמהמחטים שלו היינו עושים שרשראות, את הצנוברים היינו אוכלים, את האצטרובלים היינו זורקים על ילדים קטנים יותר ועם הענפים היינו משחקים "שלושה מקלות"


או הפרח האדום של ההיביסקוס, שהאבקנים שלו שימשו לאיפור נמשים והחלק הפנימי ליצירת אף "פינוקיו"


 ותודה רבה לזוהר, שהיא מגדיר צמחים מהלך.

יום שלישי, 18 בינואר 2011

מתוק זה טעם החיים


בימים שבהם הביטוי "צבע מאכל" לא היה גס, ותוויות כמו E120 עוד לא אמרו כלום לאפחד, יכלנו להנות בשקט ממגוון סוכריות צבעוניות






השיא הקולינרי של צבעי המאכל היה ללא ספק סוכריות הגומי שנמכרו בסופר במשקל (או בשמן הידוע יותר – "חינמים")

ז'אנר נוסף היה סוכריות הקמח / סודה שהגיעו במגוון צבעים וצורות




 

אבל בתכלס, סוכריות זה לילדים. מבחינתי הדבר האמיתי היה ונשאר שוקולד. 
כמה מהיציאות היותר מוצלחות של התקופה (שחבל שנעלמו מהמדפים):







והיה גם שוקולד משולשים של דיסני, אחד האהובים עלי, שאת העדות היחידה לכך שהיה קיים מצאתי באחד הסיבובים של הרכבת בפרסומת המעולה הזו:

וכמובן, הויכוח שטרם הוכרע: איזה ממרח שוקולד שווה יותר – "נוטלה", "שוקולד השחר" או המתחרה ה wannabe "שוקי והפצפונים" (רמז: ברור ששוקולד השחר)


בגזרת ה DIY כיכבו עוגות מהספר הזה:

שיכלתי לדפדף בו במשך שעות (והודות לאודליה, אני עדיין יכולה)

וכדורי השוקולד הבלתי נשכחים מהספר הזה:

העמודים של המתכון כבר מזמן נדבקו זה לזה מרוב שימוש ושאריות שוקולד. אין ספק שעוד לא נולד המאסטר שף שימציא מתכון יותר מנצח מזה.


------------------
עדכון מנובמבר 2011: הנשיקולדה הוחזרה!! אמנם לא ממש בגרסתה המקורית, אבל בכל זאת... המלחמה הבאה: טורינו.