דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

יום שישי, 30 בספטמבר 2011

בין הקיץ לסתיו

כבר כילדה התמלאתי הערכה לכך ששניה אחרי שנגמר החופש הגדול זכינו לאתנחתא נוספת.
במהלך הזמן המועט שאותו כן נאלצנו לבלות בין כתלי בית הספר, אספו המורות ברכות לשנה החדשה לתוך קופסת דואר שקושטה בהתאם, והמזכירות (ששימשו גם כדווריות לעת מצוא) שקדו על מיון הברכות והעברתן ליעדן.


כיאה לשנות השמונים-תשעים, הגישה המובילה בעיצוב השנות-טובות היתה "כל המרבה בנצנצים הרי זה משובח".
גישה זו לא נעדרה גם מדגלי שמחת תורה שהונפו בגאון בבית הכנסת, גם אם דלתות הקרטון שסוככו על ספר התורה במרכז התמונה, תמיד היו נקרעות הרבה לפני כניסת החג.

בימים שבין כסה לעשור התקבצו כל ילדי השכונה אצל אבשלום, מתקן האופניים, שבימים כתיקונם היה סתם אבא של אודי הילד העארס, ולקראת יום כיפור הפך להיות האיש העסוק בעולם.

ובהמשך, לקראת בואו של חג הסוכות, הוצאה, לאחר כבוד, מהמחסן, הסוכה שקנה ועד הבית אי-שם בשנות השבעים, וכל ילדי הבניין הוזמנו לתרום ממרצם ומכשרונם לקישוט הסוכה. שתי גרסאות פופולאריות במיוחד לשרשראות היו נפוצות באותה התקופה: שרשרת הלולאות המהודקות והגרסה ה"קפיצית".
מידי פעם צצו אמהות משקיעניות שניסו לתרום אף הן לאסתטיקה הסוכתית ולממש את חזונה של בתיה עוזיאל
ובסופו של דבר, לאחר כל ההשקעה, הסוכה הסמוכה עם הקישוטים הקנויים תמיד נראתה טוב יותר

כדי להנחיל לנו ערכים חגיגיים הקפידו כבר בגן על הקראת "ספר החגים" של אלונה פרנקל

ושידורי הטלוויזיה התגייסו גם הם למצב הרוח החגיגי. ציון לשבח מגיע לפרפר נחמד האהובה, שסיפקה קלאסיקות רבות בתחום שידורי החגים (וגם את ניסים גרמה)
רחוב סומסום לא נשארה חייבת, וכבשה את המסכים עם הקטע הפוסט-מודרניסטי הזה:
לאלו הצטרפה תוכנית המופת "קשת וענן" שחרטה על דגלה את הנחלת המסורת היהודית לילדי ישראל הרכים


שתהיה שנה מצויינת :)