דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח

דברים שצריך לזכור, ודברים שכדאי לשכוח
‏הצגת רשומות עם תוויות אדם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אדם. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

פסטי פסטי פסטיגל

חג החנוכה הוא חג עמוס מכות - מאכלים טבולים בשמן, התלקחות מוגברת של שריפות, והיום גם דרכתי על קקי של כלב (אמנם לא ישירות באשמת החג, אבל אם לא הייתי הולכת להדלקת נרות אצל ההורים, זה לא היה קורה).

ובראש רשימת המכות של החג מתנוסס בגאווה הפסטיגל.

המסורת המפוקפקת הזו החלה את דרכה בדיוק לפני שלושים שנים, ב 1981, בהנחיתו של אמנון לוי. הזוכה המאושר היה עזרא דגן בשירו "איגן מיגן קובייה" שנשכח מהתודעה האנושית (ומיוטיוב).

אבל שירים רבים אחרים שנכתבו במיוחד עבור המסגרת החגיגית הזו, זכו למקום של כבוד בהיכל התהילה של שירי הילדים

נהוג לומר שבתחילת דרכו של הפסטיגל עיקר הדגש היה על התכנים המוסיקאליים, אך למעשה התאפיינו השנים הראשונות בין השאר במפגן דודתי למדי של טעם רע

בהמשך הבינו שהעניין העיקרי והעקרוני הוא ה"כוכבים" שישתתפו במופע. בעקבות הגילוי השכילו המארגנים לגייס את הזמר אדם, שועל כוכבנות ותיק, שזכה בלא פחות מארבעה (!) פסטיגלים רצופים. 
למעשה, באותן שנים, נראה שאדם היה זוכה גם אם היה עומד על הבמה ושר את הטבלה המחזורית.

קטעי הקישור הקומיים בין השירים, היו חשובים לא פחות מהשירים עצמם. בזכותם נחשף הקהל הצעיר לאושיות תרבות כדוגמת חנה לסלאו, ספי ריבלין, ציפי שביט, גדי יגיל ועוד רבים וטובים (יותר ופחות).

ובמקום "בית ספר למוסיקה", עמדו לרשותנו "ילדי הפסטיגל" החמודים. כולנו רצינו להיות כמוהם, וכולנו שכחנו מקיומם מיד כאשר הסופגניה האחרונה התעכלה סופית.

אז נכון שהיום הכל נורא מסחרי, ושפעם אפילו מרגול נראתה תמימה יותר


אבל ביקורות תמיד ליוו את התופעה הזו, המכונה "פסטיגל", וככל הנראה - תמיד ילוו.
ובסופו של יום, הפסטיגל זה פאן פאן פאן. זה למה לא בעצם?



יום שני, 16 במאי 2011

שירו שירו I

מעניין שהייתי צריכה תזכורת בדמות כישלון צורב כדי לעשות פוסט על האירוויזיון.
הרי אין ספק שהדרמתיות המוגזמת, החיוכים המעושים והתלבושות הצבעוניות (עם דגש על כריות כתפיים), מצביעים על כך שמקומו הטבעי של האירוויזיון הוא אי שם בשנות השמונים-תשעים.
ולכן החלטתי להקדיש לאירוויזיון לא אחד, לא שניים, אלא שלושה פוסטים שלמים!

חגיגות האירוויזיון התחילו תמיד בקדם מרהיב, שחלק מהשירים בו נחרטו בזיכרון הלאומי (ומתקשים למצוא את דרכם החוצה משם עד היום), וחלק הוחזרו עד מהרה לתהום הנשייה התרבותי. הפוסט הראשון בסדרת האירוויזיונים יעסוק באחרונים.

השירים הנשכחים הללו שייכים לאחת משתי קטגוריות.
לקטגוריה הראשונה שייכים שירים שבוצעו על ידי זמרים עלומים, שדריסת רגלם בקדם האירוויזיון היוותה לרוב את החותם היחיד (והכואב) שהותירו על התרבות הישראלית.

אדי גרימברג, חש את המצלמה:

רומי הלחמי והטרנטולה

 אוסנת זנו - הגבול הוא השמיים (האמנם? ואולי הגבול הוא קדם אירוויזיון 89'?)
* סייג קטן: לקרוא לאסנת זנו "עלומה" זה אולי אנדרסטייטמנט. בכל זאת מדובר בכוכבת העולה של להקת "צעירי קרית מלאכי", שביצעה את שיר המופת "אמא שלי ממרוקו"

ראובן לביא עושה שימוש נאות במילה "מדליק"

שלישיית אדמה הקופצנית (זה רק נדמה לי, או שארנולד שוורצנגר מפזז שם מימין?)

לקטגוריה השניה משתייכים שירים שבוצעו על ידי זמרים/ להקות מוכרים, וגרמו להם לייחל שלעולם לא יומצא יו-טיוב.

אדם בפואמה משיחית

ענת עצמון בשירה "התקווה". שימו לב לכוריאוגרפיה הלוהטת בפזמון

שימי תבורי בחריזה מדוקדקת

אתי אנקרי מדגמנת מרלין מונרו

שלווה ברטי במחווה אוריינטלית

עירית ענבי בשמלת הומאז' להגרלת הלוטו השבועית

מירי אלוני (תחילת הסוף?)

אפי בן ישראל ונתן נתנזון מקדימים את זמנם ביציאה גאונית

אך כאמור, רבים מהשירים שרדו בכבוד את מבחן הזמן. כל זאת ועוד, הפרק הבא של שקפקפים.