פולחן ערוך

מתישהו בשלהי המאה הקודמת, היה נראה שמישהו פיצח את הנוסחא ליצירת סרט נעורים מוסיקלי מנצח.
האמת, זה לא היה נורא מסובך. לשם הצלחה דרושים לפחות שלושה מבין המרכיבים הבאים:

1. נער מסוקס

2. נערה צדקנית

3. בלדה קורעת לב

4. ג'קט - רצוי מעור שחור (אבל לעיתים גם לבן מחוייט יכול לעבור)

 

5. כלי תחבורה נוצצים

6. מסיבת ריקודים נועזת (לרוב בעלת אופי זנותי)

7. שיר קצבי רב משתתפים. לרוב יופיע לקראת הסיום, לאחר פתרון הקונפליקט (אך לא בהכרח).

הוסיפו לאלו עריכה קצבית, פסקול מושחז וקהל ילדות מתלהבות, והרי לכם סרט קאלט!

ובפינתנו "אז ועכשיו": 

הנערים המסוקסים כבר לא כל כך מסוקסים, בעיקר נגיד ברונו מ Fame וג'ון טרבולטה

הנערות הצדקניות כבר לא כל כך צדקניות, למשל אמי לוקיין (מ Cry baby) שב 2010 דרסה למוות אשה בת 60, ווינונה ריידר שב 2001 נעצרה לאחר שגנבה מחנות פריטים בשווי כמה אלפי דולרים.

והבחורים משיער? נראה שכולם הסכימו להסתפר בסופו של דבר

*** בהכנת פוסט זה השתתפו הסרטים:
- West Side Story (סיפור הפרוורים) - 1961
- The Rocky Horror Picture Show (מופע הקולנוע של רוקי) - 1975
- Saturday Night Fever (שגעון המוסיקה) - 1977

- Grease (גריז) - 1978

- Hair (שיער) - 1979
- Rock 'n' Roll High School - 1979
- Fame (תהילה) - 1980
- Dirty Dancing (ריקוד מושחת) - 1987
- Hairspray - 1988

- Mermaids (בתולות הים) - 1990

- 1990 - Cry Baby

עולם קטן

מתישהו בין גיל ארבע לשמונה, הפסקנו להכניס לפה וללעוס כל דבר שזז. ההתפתחות הזו הביאה עימה בשורה - הורשינו לשחק עם בובות קטנות!
מבחינתנו, הבנות, המונח "בובות קטנות" כלל כל מה שיכל להכנס לבית המיניאטורות שנתלה בחדרה של כל ילדה המכבדת את עצמה.

דיירי הבית כללו דובונים פרוותיים (שלרוב הגיעו עם בלונים שנפלו כבר בשבוע הראשון), מיניאטורות עשויות חרסינה או זכוכית (חביבות עלי במיוחד בז'אנר הזה היו בובות הזכוכית שהכין הנפח בנחלת בנימין), חובקי עפרונות צמריריים, וכמובן - הפולי פוקט המאובזרים שזכו לדיור מוגן משלהם.

הבנים לא נשארו חייבים, ותיעלו את מרצם לאיסוף נמרץ של חיילים ירוקים, דמויות של כוכבי כוח המחץ והרובוטריקים, מכוניות ושאר ירקות.

ומתוקף היותו של התחביב הזה מוצלח כל כך (גם בובות וגם אוסף! מי היה מאמין!) גזרת היוניסקס פרחה אף היא, ואחים ואחיות רבים איחדו כוחות ושינסו מתניים בכדי לכונן אוסף משותף של גארפילדים, דרדסים, זרבובים, בובות פליימוביל ולגו, טרולים או סתם חיות משק.

אבל האוסף החביב ביותר, שאנשים לא מעטים דבקים בו עד היום (על אף השינויים המרגיזים שעברו על התצורה הקלאסית) הוא, ללא ספק, אוסף ההפתעות של קינדר

One Hit Wonders

זמרים קמים ונופלים. זה קורה בכל תקופה כמעט. מספרים למשל על יוגן לאופלד הנדל, בן דודו של מוצרט, שכתב את "הקונצ'רטו בפה מז'ור לכינור". הקונצ'רטו היה להיט היסטרי אי שם בשנות ה 70 של המאה ה 18 , אבל המסכן לא הצליח לשחזר את ההצלחה ולעמוד בציפיות ושקע בנבכי האלמוניות.

* סיפור זה הוא בדיה מוחלטת, ולמצולם אין כל קשר לכתוב. עמכם הסליחה

ובכל זאת, נראה שהיכולת לסנתז מוסיקה במקום ליצור אותה באמת הובילה לכך שתופעת ה one hit wonders פרחה בשנות ה 80-90 באופן חסר תקדים

*מלמעלה: Ultravox - Dancing with tears in my eyes (1984); Nena — 99 Luftballoons (1984); 4-Non Blondes - What’s Up? (1993); Kajagoogoo - Too shy (1983); Dexys Midnight Runners – Come On Eileen (1982)

ברוח התקופה, הקליפים שליוו את אותם שירי להיט חד פעמי מופלאים היו דרמטיים, ופעמים רבות סיפרו סיפור רב רבדים

*מלמעלה: The Weather Girls - It's Raining Men (1982); Howard Jones - What is love (1983); Kraftwerk - The model (1981); Blind Melon - No Rain (1992); Soft Cell — Tainted Love (1982)

חלקם היו קצביים וקופצניים במיוחד, אולי כדי להסיח את דעתנו מהאיכות המוטלת בספק של כל העניין

*מלמעלה: Toni Basil — Mickey (1982); A-Ha - Take On Me(1985); Right Said Fred - I'm Too Sexy (1992)

התכנים היו מגוונים: החל מבדידות נוסח טרזן, דרך חטיפת ילדים, ועד סכיזופרניה פרנואידית

*מלמעלה: Soul asylum - Runaway train (1992); Baltimora - Tarzan boy (1985); Rockwell - Somebody's watching me (1984)

אבל הנושא האהוב מכולם היה, איך לא, אהבה

* מלמעלה: Deep blue something - Breakfast at Tiffany's (1992); Terence Trent Darby - Sign your name (1987); Charles & Eddie - Would I lie to you (1992); Maxi Priest - Close to you (1990); Proclaimers - I’m gonna be (1993)

ובינתיים, בזירה המקומית:

*מלמעלה: יהודית תמיר - רומיאו (1990);  ללדין - יעקב (1994); שפיות זמנית - הקיץ האחרון (1991);  שאול צירלין - סוכר (1989) 

ורק הערת אגב קטנה - אני מודעת לכך שכל ההגדרה הזו של one hit wonders היא בעיתיית, ושלהרבה מהלהקות שמופיעות בפוסט הזה יש לפחות עוד שיר אחד שזכה למידה כלשהי של הצלחה, ושיש אנשים שגם היום, בשנת 2011, עדיין מתמוטטים בכל פעם ש"להיט" חדש של Soul asylum יוצא.

ובכל זאת  נראה לי ש 15 הדקות של כל המוזכרים ברשימה היו ממוקדות למדי. ומי שיצליח לזמזם שיר נוסף של Toni Basil או של שאול צירלין יזכה בפרס.

בין הקיץ לסתיו

כבר כילדה התמלאתי הערכה לכך ששניה אחרי שנגמר החופש הגדול זכינו לאתנחתא נוספת.
במהלך הזמן המועט שאותו כן נאלצנו לבלות בין כתלי בית הספר, אספו המורות ברכות לשנה החדשה לתוך קופסת דואר שקושטה בהתאם, והמזכירות (ששימשו גם כדווריות לעת מצוא) שקדו על מיון הברכות והעברתן ליעדן.

כיאה לשנות השמונים-תשעים, הגישה המובילה בעיצוב השנות-טובות היתה "כל המרבה בנצנצים הרי זה משובח".
גישה זו לא נעדרה גם מדגלי שמחת תורה שהונפו בגאון בבית הכנסת, גם אם דלתות הקרטון שסוככו על ספר התורה במרכז התמונה, תמיד היו נקרעות הרבה לפני כניסת החג.

בימים שבין כסה לעשור התקבצו כל ילדי השכונה אצל אבשלום, מתקן האופניים, שבימים כתיקונם היה סתם אבא של אודי הילד העארס, ולקראת יום כיפור הפך להיות האיש העסוק בעולם.

ובהמשך, לקראת בואו של חג הסוכות, הוצאה, לאחר כבוד, מהמחסן, הסוכה שקנה ועד הבית אי-שם בשנות השבעים, וכל ילדי הבניין הוזמנו לתרום ממרצם ומכשרונם לקישוט הסוכה. שתי גרסאות פופולאריות במיוחד לשרשראות היו נפוצות באותה התקופה: שרשרת הלולאות המהודקות והגרסה ה"קפיצית".

מידי פעם צצו אמהות משקיעניות שניסו לתרום אף הן לאסתטיקה הסוכתית ולממש את חזונה של בתיה עוזיאל

ובסופו של דבר, לאחר כל ההשקעה, הסוכה הסמוכה עם הקישוטים הקנויים תמיד נראתה טוב יותר

כדי להנחיל לנו ערכים חגיגיים הקפידו כבר בגן על הקראת "ספר החגים" של אלונה פרנקל

ושידורי הטלוויזיה התגייסו גם הם למצב הרוח החגיגי. ציון לשבח מגיע לפרפר נחמד האהובה, שסיפקה קלאסיקות רבות בתחום שידורי החגים (וגם את ניסים גרמה)

רחוב סומסום לא נשארה חייבת, וכבשה את המסכים עם הקטע הפוסט-מודרניסטי הזה:

לאלו הצטרפה תוכנית המופת "קשת וענן" שחרטה על דגלה את הנחלת המסורת היהודית לילדי ישראל הרכים

שתהיה שנה מצויינת :)

90210

אחת התופעות החשובות של תחילת שנות ה 90' (וב"חשובות" הכוונה ל"זכו להכי הרבה פוסטרים של כפולת עמודים במעריב לנוער") היתה עלייתה של סדרת המופת "בברלי הילס 90210".

שמונה מתבגרים (שגילאיהם האמיתיים נעו בין 20 ל 35), הרטיטו את הלבבות הרכים של המתבגרים הישראלים וקיבעו את מעמדו של ערוץ 6 כערוץ הנוער האולטימטיבי.

אני עוד זוכרת את הפרומואים הראשונים לסדרה. ישר החלה באוויר ויברציה של מאורע מכונן. והמאורע לא אחר לבוא.

רגעים רבים מהסדרה יהיו חקוקים לנצח בתודעה הלאומית. למשל: 

למרבה החלחלה, ולמורת רוחן של הבנות, ברנדה וקלי מופיעות באותה שמלה לנשף האביב

(המריבה הזו היתה אחת הסנוניות הראשונות שבישרו על בואה של סוגיית "ברנדה או קלי" שכבר הזכרתי בעבר)

דילן וקלי מספרים לברנדה על הבגידה האיומה

(המשפט "I loved you, I trusted you both" עדיין מהדהד באזניי)

ברנדה עושה שכונה בפיץ' פיט

החבר'ה נלחמים על זכותה של דונה מרטין להכשל גם בקולג'

לתקופה מסויימת, נדמה היה שאי אפשר להתחמק מפרצופיהם צחורי השיניים של שמונת המופלאים. הם הופיעו בכל (אבל ב-כ-ל) מקום, ואולי אף היו הראשונים שהפכו את מונח ה"מרצ'נדייס" לשגור בפיה של כל מתבגרת 

אלמנטים מהסדרה המופתית גלשו גם למדיות נוספות:

 * קומיקס בברלי הילס 90210 של נמרוד רשף במעריב לנוער, וסדרת ההומאז' המצויירת "צעירי בברלי הילס".

השיא המקומי הגיע עם ביקורם של כוכבי הסדרה בארץ (ככה ניסו למכור לנו את זה... למעשה מי שהגיע היו סטיב, אנדריאה וקלי, ואליהם התלווה גם פרקר לואיס), וההופעה המשותפת עם צעירי תל אביב בחנוכה 1992. 

בערך בזמן שבו החבורה התחילה את לימודיה בקולג', התחלתי אני את לימודי בתיכון, וקצת איבדתי עניין. אך עדיין יש לי פינה חמה בלב ששמורה לאותם גיבורי ילדות (ופינה חמה באחת המגירות, ששמורה לכפולות עמודים וכתבות צבע).

וכמובן, איך אפשר בלי - אז ועכשיו:

* שורה ראשונה: אנדריאה (שכבר אז היתה בערך בת 40), דייויד (שעדיין שומעים עליו לפעמים, בעיקר בזכות מייגן פוקס), קלי, ברנדון. שורה שניה: ברנדה, דונה (שפגשה מנתח פלסטי אחד או שניים בחייה), סטיב (תמיד עם אותה הבעה), דילן (או: מה חשבתי לעצמי). שורה תחתונה: ג'ים וסידני וולש (אגב, ג'ים צעיר מסידני ב 7 שנים. אנדריאה צעירה מג'ים ב 6 שנים).