שנוי במחלוקת

חגים הם תמיד בסיס לאינטריגות. בעיקר כאשר מאחדים משפחות.
בשנים האחרונות, לאור איחוד המשפחות שלי ושל בעלי, אני חווה יותר ויותר קונפליקטים בין מסורות עליהן גדלתי לבין אלו שליוו את ילדותם של אחרים.

למשל, בליל הסדר האחרון, הוכרז כי הגיעה השעה למצוא את האפיקומן. כל הילדים (שניים במספר), החלו להתרוצץ בחיפושים (לפני כן ההתרוצצות לא לוותה בחיפושים).
ופתאום - תחושת אי נוחות מתפשטת בקהל. "מה קורה פה???" נזעק אחי. "אפיקומן לא מוצאים, אפיקומן גונבים!!"

סקר מדעי קצר (=בדיקה מהירה בגוגל) חשף את השערוריה - בני ישראל מפולגים המה. אצל חלקם ראש הסדר מחביא את האפיקומן, והילד שמוצא אותו זוכה במתנה, ואילו אצל חלק אחר, הילדים גונבים את האפיקומן, מחביאים אותו, ומחזירים אותו רק לאחר ש"שומנו" על ידי ראש הסדר. אצלי בבית דבקו במסורת השניה (גם אם מוסריותה עומדת בספק).

הסוגייה הזו הזכירה לי סוגיות נוספות שליוו את ילדותינו.
כמעט לכל ילד היתה עמדה נחרצת באשר לכל סוגייה, והדיון בה התלהט לא פעם לכדי ריב של ממש.

אחת הסוגיות הבלתי פתורות היא כמובן סוגיית ה "2+" בטאקי: האם שחקן שלקח כעת שני קלפים מפני שהותקל על ידי יריבו, זכאי לשחק תור נוסף, או שמא לקיחת הקלפים נחשבת כאילו שיחק. בית הלל יאמרו - "הרי שכבר שילם את חובו לחברה, ועל כן אין זה ראוי שידפק פעמיים. ישחק, אם כן, תור נוסף", ואילו לפי גרסת בית שמאי - "לא יקום ולא יהיה. לקיחת קלפים כמוה כתור במשחק, ואין זה משנה בשל מה בוצעה". כאמור, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אין הכרעה בסוגיה (אולם האפשרות הראשונה היא כמובן הטובה והנכונה ביותר).

שתי סוגיות אחרות קשורות למשחק המונופול. האחת, "סוגיית החניה": במחוזות מסויימים נהוג כי מי שנכנס לחניה מקבל את כל הכספים שהופקדו בכרטיסי ההפתעה והמס עד לכניסתו. באחרים מרימים גבה - מדוע שכניסה לחניה תשתלם?? הרי מדובר בעונש! השנייה, "סוגיית היציאה מהכלא": היה והשחקן הכלוא החליט להשתחרר על ידי דאבל, והיה והדאבל המיוחל הושג, האם הוא זורק שוב את הקוביות או "משחק את הדאבל". בשני המקרים, האפשרות הראשונה היא כמובן הטובה והנכונה ביותר.

הסוגיות המשחקיות האחרונות (ואולי הקשות ביותר) שייכות למשחק הדמקה. האחת, "סוגיית השרופים": האם חייבים להוריד, או שאפשר להתחמק מההורדה (שפעמים רבות תגרור פגיעה כפולה ומכופלת), ו"לשרוף" את החייל הסורר (נו באמת! יש צורך לומר שהאופציה הראשונה היא הנכונה והטובה ביותר?!). השניה, "סוגיית התנועה במרחב": האם מותר לנוע אחורה. דווקא סוגייה זו הגיע לפתרון מסויים, שמסנתז את שתי העמדות: "מותר לאכול אחורה, אבל אסור ללכת אחורה". יופי לנו.

סוגיות אחרות, קולניות לא פחות, הן שתי סוגיות קולינריות:
סוגיית ה"איך לאכול את המילקי". אפשרויות: 1) קודם את הקצפת, אחר כך את השוקולד; 2) לערבב את שניהם יחד ולאכול; 3) הדרך הנכונה והטובה ביותר: לתקוע את הכפית במורד המילקי, כך שכל ביס מכיל גם קצפת וגם שוקולד, שאינם מעורבבים.

סוגיית ה"איך לאכול את הקרמבו": 1) קודם את העוגייה, אחר כך את הטופינג (אם בשל התירוץ הבזוי: "העוגייה מגעילה", ואם בשל ההצטדקות "העוגייה זה החלק הכי טעים, אז צריך לאכול אותה קודם, כדי שאם מישהו יגנוב לי את הקרמבו, היא כבר תהיה אצלי בבטן". 2) קודם את הטופינג, אחר כך את העוגייה. 3) הדרך הנכונה והטובה ביותר - קודם את הטופינג, אך יש לדאוג להשאיר קצת קצפת על העוגייה, ולאחר מכן את העוגייה עם שכבה דקה של קצפת.

בתחום הבידור הסוגיות הלוהטות ביותר היו קשורות לתוכנית הנערצת "בברלי הילס 90210". הסוגיות נוסחו כדלקמן - 1) ברנדה או קלי? (ברנדה כמובן), 2) ברנדון או דילן? (דילן כמובן).

וסוגייה אחרונה, שכבר נפתרה: בינבה או בימבה???