בימים שבהם הביטוי "צבע מאכל" לא היה גס, ותוויות כמו E120 עוד לא אמרו כלום לאפחד, יכלנו להנות בשקט ממגוון סוכריות צבעוניות
השיא הקולינרי של צבעי המאכל היה ללא ספק סוכריות הגומי שנמכרו בסופר במשקל (או בשמן הידוע יותר – "חינמים")
ז'אנר נוסף היה סוכריות הקמח / סודה שהגיעו במגוון צבעים וצורות
אבל בתכלס, סוכריות זה לילדים. מבחינתי הדבר האמיתי היה ונשאר שוקולד.
כמה מהיציאות היותר מוצלחות של התקופה (שחבל שנעלמו מהמדפים):
והיה גם שוקולד משולשים של דיסני, אחד האהובים עלי, שאת העדות היחידה לכך שהיה קיים מצאתי באחד הסיבובים של הרכבת בפרסומת המעולה הזו:
וכמובן, הויכוח שטרם הוכרע: איזה ממרח שוקולד שווה יותר – "נוטלה", "שוקולד השחר" או המתחרה ה wannabe "שוקי והפצפונים" (רמז: ברור ששוקולד השחר)
בגזרת ה DIY כיכבו עוגות מהספר הזה:
שיכלתי לדפדף בו במשך שעות (והודות לאודליה, אני עדיין יכולה)
וכדורי השוקולד הבלתי נשכחים מהספר הזה:
העמודים של המתכון כבר מזמן נדבקו זה לזה מרוב שימוש ושאריות שוקולד. אין ספק שעוד לא נולד המאסטר שף שימציא מתכון יותר מנצח מזה. 
------------------
עדכון מנובמבר 2011: הנשיקולדה הוחזרה!! אמנם לא ממש בגרסתה המקורית, אבל בכל זאת... המלחמה הבאה: טורינו.
