פעם מזמן, לפני שהיה גינדי, והקונספט של "רב קומות" הוגבל ל 6, היו גם לילדים עירוניים חלקות בר קטנות.
אז נכון, לא היינו ממש ילדי טבע.. ובכל זאת לפעמים, במקום לאכול ארוחת צהרים בבית, העדפנו דווקא לבדוק מה יש לעצים להציע לנו לאכול.
למשל, פיטנגואים מהשיח בחצר של המורה דבורה
או תותי עץ, שעדיין נחשבים בעיני ללא פחות ממעדן
וגם הפרחים הקטנים האדומים שהיה להם צוף טעים ממש
ולקינוח - חמציצים (עד שהופצה השמועה הזדונית שהם מלאים בפיפי של כלבים)
אבל הצמחים שסביבנו לא שימשו רק למאכל.
למעשה, כמעט לכל צמח הייתה פונקצייה ייחודית משלו:לשיבולת השועל היה תפקיד חשוב בניבוי מספר הילדים שיהיו לנו
הפרח הצבעוני עם הפרחים הקטנים שימש להכנת שרשראות (למרות שתמר טוענת שהשימוש העיקרי בו היה לזרוק את הפרחים הקטנים באוויר כך שיתקעו בשיער ולא יצאו לעולם)
העלים של השיח עם הפרחים הלבנים שימשו להפקת דבק או חלב (הדעות חלוקות)
ולא ברור איך היו נראים חיי האהבה שלנו ללא פרחים שהכריעו את סוגיית ה"אוהב אותי, לא אוהב אותי, אוהב אותי, לא אוהב אותי..."
והיו גם צמחים רב תכליתיים.
למשל האורן, שמהמחטים שלו היינו עושים שרשראות, את הצנוברים היינו אוכלים, את האצטרובלים היינו זורקים על ילדים קטנים יותר ועם הענפים היינו משחקים "שלושה מקלות"
או הפרח האדום של ההיביסקוס, שהאבקנים שלו שימשו לאיפור נמשים והחלק הפנימי ליצירת אף "פינוקיו"
ותודה רבה לזוהר, שהיא מגדיר צמחים מהלך.
