אין ספק שמבחינה גלובלית שנות ילדותינו נשאו הבטחה בכל הנוגע לסצינת הפופ, הטראש, והטעם הרע באופן כללי
מלמעלה: מבחר קסטות, מייקל ג'קסון בימים טובים יותר ומדונה בימים טובים פחות, הפטשופ בויז בלהיט "לך מערבה", להקת "פשוט אדום" עם השיר "כוכבים", ג'ייסון דונובן החתיך' תופעת קריס קרוס בשירם (היחיד?) "קפוץ" ואייס אופ בייס הבלתי נשכחת (גם אם ממש מתאמצים).
מלמעלה: מבחר קסטות, מייקל ג'קסון בימים טובים יותר ומדונה בימים טובים פחות, הפטשופ בויז בלהיט "לך מערבה", להקת "פשוט אדום" עם השיר "כוכבים", ג'ייסון דונובן החתיך' תופעת קריס קרוס בשירם (היחיד?) "קפוץ" ואייס אופ בייס הבלתי נשכחת (גם אם ממש מתאמצים).
ובינתיים, בזירה המקומית, מצב העניינים לא פחות מביך
מלמעלה: מנגו האלמותית, צעירי תל אביב (שאולי מגיע להם פוסט משלהם), נוער שוליים, ללדין והאחיות יוספי
ואיך אפשר בלי אוספי להיטים, שאף מסיבה לא שלמה בלעדיהם
אבל הכוכבת האמיתית בכל מסיבה היתה, ללא ספק:
חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ
(וכן, נכון - היו להקות בנים, ולהקות בנות, והיה גם רוק וזה. אבל זה כבר בפוסט אחר)
