פסטי פסטי פסטיגל

חג החנוכה הוא חג עמוס מכות - מאכלים טבולים בשמן, התלקחות מוגברת של שריפות, והיום גם דרכתי על קקי של כלב (אמנם לא ישירות באשמת החג, אבל אם לא הייתי הולכת להדלקת נרות אצל ההורים, זה לא היה קורה).

ובראש רשימת המכות של החג מתנוסס בגאווה הפסטיגל.

המסורת המפוקפקת הזו החלה את דרכה בדיוק לפני שלושים שנים, ב 1981, בהנחיתו של אמנון לוי. הזוכה המאושר היה עזרא דגן בשירו "איגן מיגן קובייה" שנשכח מהתודעה האנושית (ומיוטיוב).

אבל שירים רבים אחרים שנכתבו במיוחד עבור המסגרת החגיגית הזו, זכו למקום של כבוד בהיכל התהילה של שירי הילדים

נהוג לומר שבתחילת דרכו של הפסטיגל עיקר הדגש היה על התכנים המוסיקאליים, אך למעשה התאפיינו השנים הראשונות בין השאר במפגן דודתי למדי של טעם רע

בהמשך הבינו שהעניין העיקרי והעקרוני הוא ה"כוכבים" שישתתפו במופע. בעקבות הגילוי השכילו המארגנים לגייס את הזמר אדם, שועל כוכבנות ותיק, שזכה בלא פחות מארבעה (!) פסטיגלים רצופים. 

למעשה, באותן שנים, נראה שאדם היה זוכה גם אם היה עומד על הבמה ושר את הטבלה המחזורית.

קטעי הקישור הקומיים בין השירים, היו חשובים לא פחות מהשירים עצמם. בזכותם נחשף הקהל הצעיר לאושיות תרבות כדוגמת חנה לסלאו, ספי ריבלין, ציפי שביט, גדי יגיל ועוד רבים וטובים (יותר ופחות).

ובמקום "בית ספר למוסיקה", עמדו לרשותנו "ילדי הפסטיגל" החמודים. כולנו רצינו להיות כמוהם, וכולנו שכחנו מקיומם מיד כאשר הסופגניה האחרונה התעכלה סופית.

אז נכון שהיום הכל נורא מסחרי, ושפעם אפילו מרגול נראתה תמימה יותר

אבל ביקורות תמיד ליוו את התופעה הזו, המכונה "פסטיגל", וככל הנראה - תמיד ילוו.
ובסופו של יום, הפסטיגל זה פאן פאן פאן. זה למה לא בעצם?