עולם קטן

מתישהו בין גיל ארבע לשמונה, הפסקנו להכניס לפה וללעוס כל דבר שזז. ההתפתחות הזו הביאה עימה בשורה - הורשינו לשחק עם בובות קטנות!
מבחינתנו, הבנות, המונח "בובות קטנות" כלל כל מה שיכל להכנס לבית המיניאטורות שנתלה בחדרה של כל ילדה המכבדת את עצמה.

דיירי הבית כללו דובונים פרוותיים (שלרוב הגיעו עם בלונים שנפלו כבר בשבוע הראשון), מיניאטורות עשויות חרסינה או זכוכית (חביבות עלי במיוחד בז'אנר הזה היו בובות הזכוכית שהכין הנפח בנחלת בנימין), חובקי עפרונות צמריריים, וכמובן - הפולי פוקט המאובזרים שזכו לדיור מוגן משלהם.

הבנים לא נשארו חייבים, ותיעלו את מרצם לאיסוף נמרץ של חיילים ירוקים, דמויות של כוכבי כוח המחץ והרובוטריקים, מכוניות ושאר ירקות.

ומתוקף היותו של התחביב הזה מוצלח כל כך (גם בובות וגם אוסף! מי היה מאמין!) גזרת היוניסקס פרחה אף היא, ואחים ואחיות רבים איחדו כוחות ושינסו מתניים בכדי לכונן אוסף משותף של גארפילדים, דרדסים, זרבובים, בובות פליימוביל ולגו, טרולים או סתם חיות משק.

אבל האוסף החביב ביותר, שאנשים לא מעטים דבקים בו עד היום (על אף השינויים המרגיזים שעברו על התצורה הקלאסית) הוא, ללא ספק, אוסף ההפתעות של קינדר