כבר די הרבה זמן שדי הרבה אנשים מנסים לייצר רובוטים שיהיו אנושיים עד כמה שניתן. הנצחת השאיפה הזו בתרבות הפופולארית הובילה לכך שרובוטים ואנדרואידים זכו למקום מכובד בהיכל התהילה של ילדותנו.
כילדים רכים נחשפנו לרובוטים לוחמניים, שככל הנראה יצילו את העולם (אך גם ישמידו אותו), כמו הרובוטריקים המופלאים (וגם השקרניקים), רובוקופ (או בשמו השני: זה שדומה לאד האריס), טרמינייטור (...I'll be back) ומקרון 1 שאיכשהו הצטרף פה לליגה של הגדולים.
אבל היו גם רובוטים חינוכיים, כמו למשל ניצנץ
ורובוטים שיועדו לאתנחתות קומיות, כמו ויקי ילדת הפלא (שכבר הזכרתי פה) ורוזי הרובוטית המשרתת (ואפשר לפתוח פה דיון מגדרי שלם על יצוגיים תרבותים של רובוטים לעומת רובוטיות, אבל לא נעשה את זה הפעם)
רובוטים על תקן חברו הטוב ביותר של האדם, כמו דאטה האנדרואיד הקשקשן, הרובוטים מ Star wars ו Number 5 החביב מתקלה מופלאה
וכמובן, גם רובוטים ציוניים
והיתה גם קייט, המכונית הסקסית של דיוויד הסלהוף (שגם היה פעם סקסי, לפני שהוא נהיה רופס) ב"אביר על גלגלים"
אם נשמע צליל מסויים, שמצומד לגירוי ויזואלי שמציג צליל אחר, נחשוב שאנחנו שומעים צליל שלישי, שכלל לא נכלל בגירויים שהוצגו. זה מה שקורה בסרטון הזה:
רוב האנשים יעידו ששמעו "דה דה דה", למרות שהצליל המושמע הוא "בה בה בה", והשפתיים עושות "גה גה גה". האפקט התפישתי הזה, שנקרא The McGurk Effect, מדגים שקיימת אינטראקציה בין קלט ויזואלי ואודיטורי.
אבל איך זה קשור לבלוג הזה?? טוב, זה לא ממש קשור. אבל זאת הקדמה טובה לפוסט שעוסק בכל מיני עניינים אודיטוריים, ויזואליים ובמה שביניהם.
בראשית שנות ה 90 הגיח לחיינו בסערה ערוץ 2 החדש, ועימו שלל תכנים איכותיים (גלגל המזל, פחות או יותר, איצ'ה, הקומדי סטור, פספוסים), אך לא פחות חשוב מכך - מגוון פרסומות. ולמרבה העונג, הגיעו גם שלל פרסומות מדובבות (שהרי, דיבוב ישמח לבב אנוש), כדוגמת הפרסומת הזו:
הפרסומת הזו, כמו גם אחרות (ורטרס אורגינל, אורביט, קינדר ועוד, שאת רובן אפילו לא טרחו להעלות ליוטיוב) ודאי סייעו למכירות בצורה משמעותית. שהרי איך אפשר לשכוח את הילד שסבו תמיד פינק אותו בסוכרית מציצה מתוקה.
והיו עוד עניינים מביכים שקשורים לאודיו-וידאו. למשל מילי ונילי. כאילו שהמוסיקה, השם והלוק של הצמד לא היו מביכים מספיק. מה רבה היתה המבוכה כשהתגלה שמדובר, למעשה, ב Con artists מהשורה הראשונה, שהוליכו שולל את העולם כולו: השניים כלל לא שרו את שיריהם! הם רק עשו עם השפתיים! נערי פוסטר שנבחרו בשל מראה מצודד (או משהו). ועוד זכו בגראמי. פאדיחה.
התקרית הזו אף זכתה להומאז' בפרק של חברים שבו פיבי מקבלת הצעה מפתה - להופיע בקליפ עם שירה "Smelly cat" (חתול סרחה), כשברקע נשמע קולה של זמרת אחרת.
אבל בואו נדבר רגע על מה שחשוב באמת - כסף. התאמות ויזיו-אודיטוריות יכולות לסייע ליצירת תוכן שיווקי הולם. למשל במקרה של "איש ההרס". בסרט מושמד בערך כל העולם, אך למרבה המזל שרדה מסעדה אחת - מסעדת טאקו בל! אך מה יעשה הצופה הישראלי שלא טעם טאקו מימיו? מה הוא ירצה לנשנש מיד עם צאתו מהסרט?? הסירו דאגה מלבכם! בגרסה המקומית שונה הפסקול ושונו הלוגואים מאלו של טאקו בל לאלו של פיצה האט. ושלווה גדולה ירדה על הספונסרים.
ויש גם דברים נחמדים. למשל צימוד פסקולים אלטרנטיביים שנראה שמייצרים משמעות (להלן, Synchroncity). הדוגמא הבולטת לעניין הזה היא השימוש ב Dark side of the moon של ה Pink Floyd כפסקול אלטרנטיבי לסרט הקוסם מארץ עוץ, במה שזכה לכינוי Dark side of the raindow או The wizaed of Floyd (דקה מומלצת: 55). וגם אם חברי הלהקה נשבעו שמדובר בשטות מוחלטת, זה עדיין כיף.
אז מה למדנו היום? שויזיו זה חשוב, אבל אודיו זה חשוב לא פחות. ובהמשך לפוסט הקודם, לפסקול הסרט יכולה להיות חשיבות מכרעת. אפילו וולט דיסני ידע את זה
קשה לדמיין מוות מפתיע פחות מזה של וויטני יוסטון, ובכל זאת, תפסו אותי לא מוכנה.
אז לקח קצת זמן להשלים את הפוסט הזה, אבל בסוף הוא הגיע.
דמיינו לעצמכם ש"אמריקן איידול" היתה משודרת בשנות ה 90'.
מה הייתם מצפים שיהיה השיר בו תבחר כל נערה שרוצה להפגין את יכולותיה הווקאליות? כל בחורה מקרקרת, שתחתך בגסות על ידי לשון התער של סיימון? כל לוליטה מתבגרת שרוצה להוכיח שהיא דיווה?
ניחשתם נכון - היא תשיר את Will always love you מתוך פסקול הסרט שומר הראש, בביצועה של וויטני יוסטון.
שיר הנושא הסנסציוני שהרים את הסרט הבינוני (הכי אוברסטייטמנט) הזה, הוא הזיכרון הראשון שלי מוויטני, זכרונה לברכה. אז לזכרה, קבלו עוד שירי נושא שהפכו לנושא, נשוא ומושא. אז פעם, לפני שטום קרוז היה מוזר (או לפחות , לפני שכולם ידעו את זה), הוא היה טייס. ולא סתם טייס, הוא היה טייס קרב. ולא סתם טייס קרב, טייס המשנה שלו היה אנתוני אדוארדס (E.R) ויריבו המושבע היה ואל קילמר (לפני שהוא היה שמן). ואיך כל זה קשור לפה? ככה:
אבל היו עוד, והרבה.
מסתמן שתחום הפסקולים רווי בעוצמה נשית. החל מדולי פרטון (תשע עד חמש), דרך בננה רמה (קראטה-קיד. מי שלא ראה את הקליפ לא חווה את האייטיז מימיו. להעצמת החוויה מומלץ ללבוש ג'אקט ניטים בעת הצפיה) וכלה בסלין דיון (טיטאניק)
אך גם הכוח הגברי לא נעדר מהזירה. נראה שהגברים בסצנה הזו חולקים מספר מאפיינים, ובהם: מתקתקות רומנטית עד כדי בחילה, נכונות לצילומי תקריב, וחטטים
לפני כמה ימים נשרף פאב הסוטרא ברעננה.
סיומה של תקופה? עבורי, לא ממש (הייתי שם אולי שלוש פעמים).
אבל בפרץ נוסטלגי לפאבים של פעם, החלטתי לחרוג מגבולות הבלוג הרגילים (עד סוף חטיבת הביניים שלי, דהיינו, שנת 95), ולהקדיש פוסט לפאבים שפקדנו בשנות התיכון והצבא (סוף שנות ה 90', בואך שנות ה 2000). בינינו, גם זה היה כבר די מזמן.
האמת, שעם כל הצער (הכנה!) על השריפה, די מפתיע שזה לא קרה כבר קודם.
הסוטרא היה שייך למסורת עתיקה של פאבים דליקים: בואו ניקח חלל, נעצב אותו עם בר ורצפת עץ, נוסיף שלושה מזרנים, נדליק נרגילות ונראה מה יקרה. המסורת הזו כללה פאבים רבים נוספים כדוגמת התופים והטרבין ביפו והסמסארה בהרצליה. אגב, יכול להיות שחלקם מתקיימים עד היום, ואני פשוט הפסקתי להנות מלשבת על רצפות.
מסורת נוספת שרווחה באותה התקופה היתה לכנות את הפאב בשם ההולם את מיקומו ביחס לבניין בו הוא נמצא. דוגמאות רווחות לכך היו הקומה השניה, החצר האחורית והבלקוני. כדי שלא נתבלבל חס וחלילה ונפלוש לבית השכנים.
והיו גם פאבים ליודעי דבר. למשל הקודה בריינס, שהיה פתוח בימי רביעי וחמישי בין שמונה לשתים עשרה בערך, והגיש את משקה הבית - בירה עם פטל (פויה!). או הדיש, פאב מעוצב בסגנון ניו יורקי, שהקדים את זמנו ונסגר תוך זמן קצר. וכמובן, שרשרת של פאבים איריים שהחלה עם היווסדו של המולי בלומס שקיים עד היום.
אך עם כל הניסיון לתור אחר מקומות קצת יותר פרועים, בהתחשב בזה שהיינו, למעשה, חבורה של לפלפים (הסלנג במקור), מצאנו שהשוובלה, פאב המשחקים ביד חרוצים, מתאים למדי לצרכינו. שם יכלנו להעביר ערב שלם עם "הצוללת": ספל שוקו עם מרשמלו, "מחוזק" באייריש קרים או ליקר אחר דל אלכוהול. כדי להעצים את החוויה סיפק המקום שלל משחקים, וכך יכלנו לשתות שוקו, לשחק טאקי, ולהרגיש גדולים ופרועים.
כאשר פקדנו פאבים אחרים, הקפדנו לבחור באלו שתפריט האלכוהול המגוון שלהם הציע קוקטיילים צבעוניים ומתקתקים, רובם בעלי שמות אקזוטיים וכולם כמעט נטולי אלכוהול. בין המשקאות הפופולאריים היו אורגזמה, סקס און דה ביץ', מלון בול, ציפור גן עדן, שנדי (שלאחרונה ניסה את מזלו בקאמבק כושל), וכמובן - מרגריטות קפואות בשלל צבעי הקשת.
לצד השוקו (סליחה, האלכוהול), נהגנו לנשנש פלטת טוגנים שכללה פסטלים מטוגנים, סיגרים מטוגנים, טבעות בצל מטוגנות, שניצלונים מטוגנים וצ'יפס מטוגן, על מצע עלה חסה.
ועכשיו אלך מהר לנשנש לי פלטת טוגנים לפני כניסת החג (או שלא).
לכבוד חג הפורים קיבלנו משלוח מנות שהכיל כל טוב. רוב הטוב נגמר תוך שעות ספורות. ומאחר ואירועי התקופה האחרונה הותירו אותי עם חשק תמידי לשוקולד, מצאתי את עצמי עד מהרה מכרסמת טוויסט.
כן, טוויסט. החטיף הזה, עם העטיפה הצהובה, שתמיד מרגיש כמו משהו לא טרי, שנשאר בחוץ יותר מידי זמן.
ובעודי מקוננת על כך שחיסלתי את האגוזי, וכל חלקה טובה אחרת, כבר לפני שעתיים, עלה בדעתי לכתוב פוסט מדליק על כל מיני עניינים שליוו את ילדותנו, ושטוב היה לו היו עוברים מן העולם.
אז בתואר "הממתק המגעיל" זוכה, כאמור, טוויסט.
אבל גם "טוב טעם" הוא לא ממש תאווה לחיך, ונראה לי שלא היו יותר מידי אנשים שיצטערו אם יורידו את "טורטית" מהמדפים. אולי אפשר למקד את המחאה נגד שטראוס בשלוש התופעות האלו (כי על פסק זמן למשל קשה יותר לוותר).
אבל נניח שהחלטתם להחרים את כל חטיפי שטראוס באשר הם, לא תרצו להתנחם עם חטיפי מנעמים?
אז זהו, שלא. כי זה מגעיל.
אז נניח שהחלטתם לוותר על המתוק. לא תרצו ללרדת על איזה בלינצ'ס מוקרם?
עניין האוכל המוקרם היה תופעה נפוצה בשנות ה 90'. הלוק: מזון שכבר עוכל בעבר. הטעם: שמנוני. שורה תחתונה: אז זה הטעם של חסימת עורקים. שרידים של העניין ניתן עדיין למצוא במקומות מסויימים, אך באופן כללי התופעה הבעייתית הזו מוגרה כמעט לחלוטין.
אבל נניח שהחלטתם בכל זאת לאכול משהו, לא תרצו לשטוף את הגרון עם קצת מיץ פז בטעם ענבים?
פה הדילמה היא קצת יותר מורכבת, כי בתור ילדים המיץ הזה באמת היה לנו טעים. רק בתור מבוגרים גילינו שיש גבול לכמות הסוכר וצבעי המאכל שהגוף שלנו יכול להכיל. ובכל זאת, נראה שהעולם יהיה מקום טוב יותר ללא המיץ הזה.
ונניח שנמנעתם מממתקים, ומאוכל מוקרם, וממיצים ממותקים. לא תרצו לחגוג את גזרתכם הדקיקה עם איזו חולצת בטן שעושה עכשיו קאמבק?
אז זהו, שלא. כי זה גם מגעיל, וגם מחמיא למעט מאוד אנשים. אז אלא אם כן את ממש שאפה, עדיף ללבוש משהו אחר
אז אולי נתפנן עם איזה דיסק של משינה?
האמת שאני לא ממש זוכרת אם השבוע משינה מאוחדים או מפורקים. מה שבטוח זה שהמונח "לפרוש בשיא" לא אומר כלום לחברי הלהקה הזו.
אוף, אז מה נשאר? אולי נצפה בסדרת המופת קרוב רחוק?
לא להאמין שהסדרה הזו עדיין משודרת #דבריםשמגליםבחופשתלידה
אבל אולי יותר מוזרה היא העובדה שאלף סטיוארט עדיין שם, עוד מימי שידורי ערוץ 2 הישן (וכבר אז הוא היה נראה לי ממש זקן...). זו ככל הנראה הגרסא האוסטרלית ל"להשתחרר מהצבא ולעבוד עד הפנסיה בחברת חשמל"
אבל יש קלאסיקות אמיתיות. למשל דודו מפרפר נחמד.
אז זהו, שלא. מסתבר שגם דודו זר זה די מגעיל. דודו זר, אנא שחרר אותנו מנוכחותך. זה הזמן לעבור אל מאחורי הקלעים (או אל מאחורי הסורגים). והייתי חוששת אולי מפגיעה בכבודו של דודו היקר, אבל נראה לי שהוא מאמין באופן נחרץ בכך שאין כזה דבר פרסום שלילי.
ובפינת האתגר השבועי:
מצאו בפוסט זה לפחות שלוש מילות סלנג שעברו מן העולם (ולא בכדי)
בפוסטים הקודמים כבר כתבתי בהרחבה על בברלי הילס 90210, ואכן, אין ספק שהסדרה הזו היתה בבחינת "סדרות רבות עשו חיל, ואת עלית על כולן".
ובכל זאת, גם סדרות נעורים אחרות זכו למקום של כבוד בהיכל התהילה של שנות ה 80'-90'. הראשונה שבהן היתה כמובן דגרסי.
למעשה כוננה דגרסי את הקו המנחה של כל סדרות הנעורים באשר הן - התעסקות אובססיבית בנושאים יומיומיים (מערכות יחסים, חברים, לימודים וריבים עם ההורים), לצד התחבטות מוסרנית בשאלות כבדות משקל והרות גורל (סמים, אלכוהול, הפלות, הורים שזוכים בלוטו).
בעקבות הצלחתה של דגרסי צצו דרמות נעורים כפטריות על פיצה מהפיץ' פיט
* מלמעלה: אלו הם חיי (עם קלייר דיינס וג'ארד לטו החתיך), תיכון סוויט וואלי, שהראה לעולם שלא רק מרי קייט ואשלי יכולות, בברלי הילס 90210 (איך אפשר בלי), עניין של זמן (גאווה ישראלית).
אבל לא הכל היה דרמטי. היו גם קומדיות נעורים שהתנהלו בתיכון ועסקו באותם נושאים, אך עם ארשת קצת פחות מאופקת
* מלמעלה: סדרת המופת: הצלצול הגואל, וידידתה השנונה: פארקר לואיס
ובכלל, רוב סדרות הנעורים השתדלו שלא לקחת את עצמן יותר מידי ברצינות. סדרה אחת שכשלה במשימה באופן מביך כמעט היתה תיכון הילסייד, שאשמה, בין השאר, בריאן ריינולדס.
בתיכון הילסייד הקנדי עסקו באותן סוגיות בהן עסקו בבתי הספר האמריקאים, אבל הכל נעשה ברצינות תהומית.
בעיקר בלטו בדרמטיות יתר אשלי, מלכת הכתה המעצבנת, וברוק התככנית, צ'ילבתה הידועה לשמצה.
בצידו השני של הגלובוס, לעומת זאת, דווקא הצטיינו בגיוס קאסט שובה לב, כמו למשל במקרה של תיכון הלבבות השבורים
אחד המאפיינים הבולטים של סדרות הנעורים היה הניסיון לייצג את כל הסטריאוטיפים הבית-ספריים הקיימים, ובכלל זה את:
* הבחור ה"קול"
* החנון
* הכוסית
* הווירדו המיוסר
* התלמיד הזר / בן המיעוטים
* הילדה הטובה
* הנער השובב
* המבוגר האחראי
הסדרות הללו נטו לרוץ מספר עונות, עד שכל הגיבורים עברו את גיל 30, או עד שכל מערכות היחסים האפשריות בין הגיבורים מוצו ונסחטו עד תום. עם ירידת הסדרה נשכחים מרבית השחקנים, וחוזרים מתהומות הנפטלין אחת לכמה שנים, במסגרת בלוגים באינטרנט שמתמחים ב"אז ועכשיו":
.jpg)
