חבר על ארבע

אין כמו כלבים (ואני אומרת את זה עם כל האהבה לפיץ, החתולה שלי).
הפוסט הזה מוקדש לנבחנים-סלבס, שגנבו את ההצגה, והצדיקו את האמרה הנודעת "הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם".

טוטו - הסייד קיק של דורותי מהקוסם מארץ עוץ

באק - הכלב האדיש והסמרטוטי מנשואים פלוס

דובי דוברמן - שהראה לכולנו איך להתנהג בכביש

טוליפ - חוליה מרכזית בצמד המצליח "דליק וטוליפ"

סנופי - גיבור תרבות

איינשטיין - עוד יציאה גאונית מבית היוצר של "בחזרה לעתיד"

גופי (הכלב האנושי) ופלוטו (חיית המחמד) - שני כלבלבים מעוררי השתאות לבית דיסני

וגם בגרסה הציונית: פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו

בטהובן - סן ברנרד מזיל ריר

פלקור - מהסיפור שאינו נגמר (סוגשל כלב)

Fluppy Dogs- סדרה מצויירת (ולא ממש מוכרת) של דיסני מ 1986, שלא עברה את שלב הפיילוט. אבל את פרק הפיילוט האחד ששודר, ראיתי עשרות פעמים. זה החלק הראשון (אפשר לראות ביוטיוב את כל השאר):

סקובי דו - הכלב הנוירוטי

ממבלי - הכלב הממזרי, שתמיד, אבל תמיד, צודק

היפהפיה והיחפן, 101 דלמטיים - שני סרטים נבחניים של דיסני

נחשון - הכלב החינוכי, עטוי הקסם, מרכבת ההפתעות (לחש, נחש, נחשונים!!)

אודי - חברו המרייר של גארפילד

וכמובן - לאסי, כלבת הקולי המדהימה, שהצליחה לגנוב את ההצגה אפילו לאליזבת טיילור, וכיכבה בכל מדיום אפשרי

 * לזכרה של קאיה, כלבה שאין כמוה.

שנוי במחלוקת

חגים הם תמיד בסיס לאינטריגות. בעיקר כאשר מאחדים משפחות.
בשנים האחרונות, לאור איחוד המשפחות שלי ושל בעלי, אני חווה יותר ויותר קונפליקטים בין מסורות עליהן גדלתי לבין אלו שליוו את ילדותם של אחרים.

למשל, בליל הסדר האחרון, הוכרז כי הגיעה השעה למצוא את האפיקומן. כל הילדים (שניים במספר), החלו להתרוצץ בחיפושים (לפני כן ההתרוצצות לא לוותה בחיפושים).
ופתאום - תחושת אי נוחות מתפשטת בקהל. "מה קורה פה???" נזעק אחי. "אפיקומן לא מוצאים, אפיקומן גונבים!!"

סקר מדעי קצר (=בדיקה מהירה בגוגל) חשף את השערוריה - בני ישראל מפולגים המה. אצל חלקם ראש הסדר מחביא את האפיקומן, והילד שמוצא אותו זוכה במתנה, ואילו אצל חלק אחר, הילדים גונבים את האפיקומן, מחביאים אותו, ומחזירים אותו רק לאחר ש"שומנו" על ידי ראש הסדר. אצלי בבית דבקו במסורת השניה (גם אם מוסריותה עומדת בספק).

הסוגייה הזו הזכירה לי סוגיות נוספות שליוו את ילדותינו.
כמעט לכל ילד היתה עמדה נחרצת באשר לכל סוגייה, והדיון בה התלהט לא פעם לכדי ריב של ממש.

אחת הסוגיות הבלתי פתורות היא כמובן סוגיית ה "2+" בטאקי: האם שחקן שלקח כעת שני קלפים מפני שהותקל על ידי יריבו, זכאי לשחק תור נוסף, או שמא לקיחת הקלפים נחשבת כאילו שיחק. בית הלל יאמרו - "הרי שכבר שילם את חובו לחברה, ועל כן אין זה ראוי שידפק פעמיים. ישחק, אם כן, תור נוסף", ואילו לפי גרסת בית שמאי - "לא יקום ולא יהיה. לקיחת קלפים כמוה כתור במשחק, ואין זה משנה בשל מה בוצעה". כאמור, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אין הכרעה בסוגיה (אולם האפשרות הראשונה היא כמובן הטובה והנכונה ביותר).

שתי סוגיות אחרות קשורות למשחק המונופול. האחת, "סוגיית החניה": במחוזות מסויימים נהוג כי מי שנכנס לחניה מקבל את כל הכספים שהופקדו בכרטיסי ההפתעה והמס עד לכניסתו. באחרים מרימים גבה - מדוע שכניסה לחניה תשתלם?? הרי מדובר בעונש! השנייה, "סוגיית היציאה מהכלא": היה והשחקן הכלוא החליט להשתחרר על ידי דאבל, והיה והדאבל המיוחל הושג, האם הוא זורק שוב את הקוביות או "משחק את הדאבל". בשני המקרים, האפשרות הראשונה היא כמובן הטובה והנכונה ביותר.

הסוגיות המשחקיות האחרונות (ואולי הקשות ביותר) שייכות למשחק הדמקה. האחת, "סוגיית השרופים": האם חייבים להוריד, או שאפשר להתחמק מההורדה (שפעמים רבות תגרור פגיעה כפולה ומכופלת), ו"לשרוף" את החייל הסורר (נו באמת! יש צורך לומר שהאופציה הראשונה היא הנכונה והטובה ביותר?!). השניה, "סוגיית התנועה במרחב": האם מותר לנוע אחורה. דווקא סוגייה זו הגיע לפתרון מסויים, שמסנתז את שתי העמדות: "מותר לאכול אחורה, אבל אסור ללכת אחורה". יופי לנו.

סוגיות אחרות, קולניות לא פחות, הן שתי סוגיות קולינריות:
סוגיית ה"איך לאכול את המילקי". אפשרויות: 1) קודם את הקצפת, אחר כך את השוקולד; 2) לערבב את שניהם יחד ולאכול; 3) הדרך הנכונה והטובה ביותר: לתקוע את הכפית במורד המילקי, כך שכל ביס מכיל גם קצפת וגם שוקולד, שאינם מעורבבים.

סוגיית ה"איך לאכול את הקרמבו": 1) קודם את העוגייה, אחר כך את הטופינג (אם בשל התירוץ הבזוי: "העוגייה מגעילה", ואם בשל ההצטדקות "העוגייה זה החלק הכי טעים, אז צריך לאכול אותה קודם, כדי שאם מישהו יגנוב לי את הקרמבו, היא כבר תהיה אצלי בבטן". 2) קודם את הטופינג, אחר כך את העוגייה. 3) הדרך הנכונה והטובה ביותר - קודם את הטופינג, אך יש לדאוג להשאיר קצת קצפת על העוגייה, ולאחר מכן את העוגייה עם שכבה דקה של קצפת.

בתחום הבידור הסוגיות הלוהטות ביותר היו קשורות לתוכנית הנערצת "בברלי הילס 90210". הסוגיות נוסחו כדלקמן - 1) ברנדה או קלי? (ברנדה כמובן), 2) ברנדון או דילן? (דילן כמובן).

וסוגייה אחרונה, שכבר נפתרה: בינבה או בימבה???

חיים בסרט

בין הסרט הערבי של יום שישי, למתיחות של יהודה ברקן, זכינו להחשף במהלך ילדותינו גם לקלאסיקות נעורים אמיתיות.
לרוב היו הגיבורים בני נוער רגילים, שנקלעו לסיטואציות בלתי רגילות. זה היה נכון, למשל, במקרה של מרטי מק'פלי בטרילוגיה הטובה של כל הזמנים - בחזרה לעתיד.

וגם עבור כוכבים אחרים, שהתחילו את מסעם בתחילת הסרט כמתבגרים חנונים, וסיימו אותו כאלילי נעורים

* מלמעלה: מולי ריינגולד ב"בת 16 הייתי", בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר", דניאל סאן מ"קראטה קיד", וכריסטיאן סלייטר ב"רדיו חזק".


לעיתים הסיטואציות האלו כללו מפגשים מהסוג השלישי. ועל אף שמעולם לא הייתי חסידה גדולה של מדע בדיוני, משהו בחיבור בין חייזרים לילדים עובד עלי די בקלות (בעיקר כשהחיבור נעשה על ידי סטיבן שפילברג הגאון)

* מלמעלה: אי.טי - חבר מכוכב אחר, נווט מכוכב אחר, כלה מכוכב אחר.

גיבורים אחרים סומנו כבר מתחילת הסרט כמזיקים מקצועיים. למשל מתיו ברודריק שעשה תפקיד גאוני בסרט Ferris Beuler's day off (או בתרגום המבריק לעברית: שמתי ברז למורה), של הבמאי והתסריטאי המצטיין בז'אנר - ג'ון יוז ז"ל.

מאוחר יותר כתב יוז (בין השאר) את התסריט לסרט שכחו אותי בבית, בו כיכב ילד הפלא מקולי קאלקין (האבטיפוס לכל הג'סטין ביברים באשר הם)

ובאמת שיש עוד המון המון מה להגיד על סרטי קולנוע (וקצת מביך שזה הפוסט הראשון בעניין), אבל בשלב הנוכחי, נסיים עם קלאסיקה ישראלית משובחת אחת (זהירות - ספוילר):

ובפינתנו אז ועכשיו:
האחים לבית אי.טי

 דניאל-סאן

מולי ריינגולד (בת 16 הייתי) ואליסון האניגן (כלה מכוכב אחר)

 מקולי קאלקין (שבאופן מטריד, נראה בדיוק אותו דבר....)

קיד וידאו

כבר אז, כשכל העניין הזה של ההייטק היה עוד ממש בחיתוליו, והאמהות הפולניות העדיפו ילד רופא או עורך דין ולא מהנדס תוכנה, משחקים אלקטרונים / דיגיטליים, שמופעלים בעזרת לחיצות על כפתורים עוררו עניין רב.

שיחקנו ב"משחקי וידאו" וזכינו בקופונים שאיפשרו לנו להמשיך לשחק במשחקי וידאו

וגם במשחקי וידאו שהתחזו למשחקי ספורט

בזבזנו עשרות שקלים בניסיונות כושלים לדוג בובות פרוותיות (עד שבאה מעין והראתה לנו איך עושים את זה)

שיחקנו טטריס וסופר מריו בגיימבוי

ויודעי הדבר (החנונים האמיתיים) - הם שיחקו באטארי / קומדור 64 / סינקלייר / סגה

ובפינתנו "אז ועכשיו": צעצועים של נינטנדו

ומי שרוצה עוד, מוזמן להכנס לאתר הזה שכבר הזכרתי פה.

סע לשלום

בתור ילדים, בעידן שקדם לקבלת הרישיון, אחד הדברים שהעסיקו אותנו היה סוגיית  ה"כיצד להגיע ממקום למקום".
רוצה לומר - כיצד ניתן לחצות את הגינה השכונתית בדרך הקצרה ביותר.

אפשרות אחת היתה רכיבה על אופניים - BMX ורודים לבנות וכחולים לבנים, רצוי עם כידון בעל ידיות גומי וסלסלה עם הדפס של תות או פרי יער אחר. למתקשים, בתוספת גלגלי עזר. ולא לשכוח קסדה!

אפשרות נוספת היתה הסקייטים. רובינו התחלנו עם אסופת פלסטיקים של פישר פרייס, בצבעים כחול-צהוב-אדום שמתלבשת על הנעל, ועם רכישת המיומנות (והיכולת לבלום), הורשנו לעבור לדבר האמיתי

אפשרות אחרת שהיתה נהוגה בעיקר בקרב הבנים, היתה סקייטבורד

בניגוד לשאר כלי התחבורה, מבחינתי הסקייטבורד היה כלי שמעולם לא הצלחתי ממש לתפעל בחיים האמיתיים, אבל הצלחתי להגיע לשליטה לא רעה במשחק המחשב המצויין "משחקי קליפורניה" (שאפשר להוריד כאן)

וגם כאן היתה גרסת מתקשים - הקורקינט, שזוכה היום לעדנה מחודשת

הצורך הדוחק בתחבורה זכה לביטוי גם במרצ'נדייז של התקופה, בדמות מחזיקי מפתחות, מחקים וכו'.

ולמרות זאת, באיזשהו שלב נראה היה שהאמצעים העומדים לרשותינו לא מספיקים.
כשגדלנו קצת, ורצינו להגיע גם למקומות מופלאים מחוץ לשכונה, עברנו לנסיעה באוטובוסים: של אגד - אדומים, ושל דן - כחולים עם ספסלים ירוקים שידעו ימים טובים יותר.

ואני עוד זוכרת את ההתרגשות שלי בפעם הראשונה שנסעתי באוטובוס ארוך

למידע נוסף על דרכי הגעה ממקום למקום:

(לא הצלחתי למצוא את הגרסה העברית... אם מישהו מוצא אשמח אם תשתפו אותי! :) )